שיר שקרה אצלנו מאת צליל רייך

אתמול, ביוגה. המורה שלה אמר לשבת כשהרגליים קדימה, מקופלות ונוגעות. בוהן לבוהן, אצבע לאצבע, ולהתקפל קדימה. לשחרר את הכתפיים, לקחת אותן אחורה, ואז לקדם את הלב. ככה, בשקט, ברוגע, תוך כדי נשימה עמוקה, בריאה. כאילו זה טבעי, לקדם את הלב, בלי הגנה בכלל. בלי מסגרת שמקיפה, מגנה, בלי כתפיים שישמרו מהצדדים. והיא, היא עשתה עם הגוף את מה שהוא אמר, פשוט, הוא המורה והיא, היא משתדלת להיות תלמידה טובה. והנפש שלה התבלבלה מהמחשבה, של לב כל כך חשוף. בלי שום הגנה. אבל הגוף, הגוף פשוט עשה. ואז, איכשהו, תוך כדי נשימה. פתאום הנפש נרגעה, הגוף, הוא פשוט ידע, זה בא לו בשקט, כמו מים בנהר ביום של שמש וממש קצת רוח. ואם הגוף יודע, איך הלב, זה שמחזיק את הכל ביחד בכלל. איך הוא לא ידע גם? אז אז, באותו רגע. הכל הסתנכרן. היא נזכרה במילים שלה, שכבר כמה זמן הלכו לה לאיבוד. באהבה שלה, בפשטות. בכאב ששורף אותה לפעמים, ובלב שחשוף כמעט כל הזמן. וזה קרה לה ב5 נשימות, ממש כל זה. ומשם, משם כבר עבר יום שלם, ולא הכל הסתנכרן. אבל בזה היא נזכרה רגע לפני שהיא הלכה לישון. וללמוד משהו באמת חשוב ביום, זאת באמת זכות ממש גדולה. כתפיים אחורה, לב קדימה. לא תמיד צריך משהו שיגן, לפעמים פשוט צריך לנשום.

Featured Posts
Recent Posts